התנ״ך: בראשית א, א–ה

תנ״ך הוא ראשי תיבות של שלושת חלקי המקרא: תורה, נביאים, כתובים. לפי המניין היהודי יש בו עשרים וארבעה ספרים, שנכתבו ונערכו לאורך מאות שנים. רובו כתוב עברית, וחלקים קטנים בספרי דניאל ועזרא כתובים ארמית.

התורה היא לב התנ״ך: היא נכתבת בכתב יד על קלף בספר תורה ונקראת בציבור בבית הכנסת. נביאים וכתובים נקראים בדרכים אחרות: ההפטרה מן הנביאים בשבתות ובחגים, חמש המגילות במועדים שונים במהלך השנה, ומזמורי תהלים בתפילה ובאמירה אישית.

במשך מאות שנים הועתק המקרא בכתב יד, בלי תנועות ובלי סימני פיסוק. בערך בין המאה השביעית למאה העשירית לספירה פעלו חכמים המכונים בעלי המסורה, והחשובים שבהם ישבו בטבריה. הם קבעו בדייקנות את קריאתה של כל מילה, הוסיפו לטקסט ניקוד וטעמים, ורשמו בשולי כתבי היד הערות על כתיב חריג ועל מספר המופעים של מילים.

הנוסח שקבעו, נוסח המסורה, הוא הנוסח של כמעט כל תנ״ך עברי מודפס ושל ספרי התורה שבבתי הכנסת. אחד מכתבי היד החשובים שלו הוא כתר ארם צובא מן המאה העשירית, שחלק ניכר ממנו שמור כיום בירושלים. הטקסט שבעמוד הזה נבדק מול המהדורה של מכון ממרא, המבוססת על מסורת זו.

ספר תורה נכתב עד היום בלי ניקוד ובלי טעמים, ובעל הקורא צריך לדעת את הקריאה הנכונה מראש. הניקוד מסמן את התנועות, כלומר איך הוגים כל מילה. טעמי המקרא הם סימנים קטנים מעל האותיות ומתחתן, המורים על ניגון הקריאה, על ההברה המוטעמת ועל החלוקה הפנימית של הפסוק.

בטקסט שבעמוד הזה יש ניקוד אבל אין טעמים, וכך קל יותר לקרוא אותו קריאה רגילה. המקף, הקו הקטן שבראש השורה בין מילים כמו על־פני, מחבר שתי מילים ליחידת הטעמה אחת. סימני הפיסוק, כמו פסיק ונקודה פסיק, אינם חלק מכתבי היד העתיקים, והם נוספו במהדורה כעזר לקריאה.

ניגון הטעמים אינו אחיד: יהודי אשכנז, יהודי ספרד וצפון אפריקה, יהודי תימן וקהילות נוספות קוראים את אותם סימנים בלחנים שונים. מי שרוצה ללמוד לקרוא בתורה זקוק לטקסט עם טעמים, ובדרך כלל גם למורה מן הקהילה שלו.

התורה מחולקת לחמישים וארבע פרשות, ובכל שבת קוראים בבית הכנסת פרשה אחת, כך שבמהלך השנה נקראת התורה כולה. בשנים שבהן אין די שבתות מחברים לפעמים שתי פרשות. בימי שני וחמישי ובמנחה של שבת קוראים את תחילת הפרשה של השבת הבאה, ואחרי הקריאה בשבת ובחג קוראים הפטרה מן הנביאים.

המחזור מסתיים ומתחיל מחדש בשמחת תורה. בחג הזה קוראים את סוף ספר דברים, ומיד אחריו את תחילת ספר בראשית, כך שהמחזור נמשך בלי הפסקה. בארץ ישראל שמחת תורה חלה ביום שמיני עצרת, ובחוץ לארץ ביום שלמחרתו. מי שעולה לתורה לקריאת הפסוקים האחרונים נקרא חתן תורה, ומי שעולה לקריאת הפסוקים הראשונים, אלה שבעמוד הזה, נקרא חתן בראשית.

בשבת שאחרי החג, שבת בראשית, קוראים את הפרשה הראשונה כולה. בארץ ישראל בימי קדם נהגו גם מחזור ארוך יותר, שבו נקראה התורה במשך כשלוש שנים, ויש קהילות שאימצו מחזור תלת־שנתי גם בימינו. רבים נוהגים לקרוא את פרשת השבוע גם בעצמם, במנהג המכונה שניים מקרא ואחד תרגום.

הפסוקים שבעמוד פותחים סיפור שנמשך עד תחילת פרק ב: שישה ימים שבהם העולם נבנה שלב אחר שלב, ויום שביעי שבו הבורא שובת ממלאכתו. היום הראשון, שבו נברא האור והופרד מן החושך, מניח את היסוד לכל השאר: זמן, סדר והבחנה בין דבר לדבר.

הסיפור הזה נוכח בחיי היומיום יותר משנדמה. בעברית ימי השבוע נקראים לפי מספרם, יום ראשון, יום שני וכן הלאה, עד השבת. בקידוש של ליל שבת אומרים את הפסוקים ויכולו השמים והארץ, החותמים את סיפור הבריאה. גם העובדה שהיום היהודי מתחיל בערב קשורה במסורת למילים ויהי ערב ויהי בוקר.

ליד כל פסוק מופיע מקומו, למשל בראשית א, ג: שם הספר, מספר הפרק ומספר הפסוק, באותיות. החלוקה לפסוקים עתיקה, וכבר המשנה והתלמוד מתייחסים אליה, ואילו החלוקה לפרקים נוספה רק בימי הביניים.

כדאי לקרוא קודם את הפסוק כולו, רצוי בקול, ורק אחר כך את ההסבר. שימו לב לו׳ ההיפוך: ויאמר, וירא, ויבדל וויקרא הם פעלים בזמן עבר, אף שצורתם נראית כעתיד. בפרק הזה מופיע הכינוי אלוקים, ושם ה׳ בן ארבע האותיות מופיע לראשונה רק בפרק ב. חז״ל קשרו את הכינוי אלוקים למידת הדין ואת שם ה׳ למידת הרחמים.

התנ״ך כולל גם שירה ותפילה. מזמור כ״ג בתהלים, הפותח במילים ה׳ רועי לא אחסר, מופיע באוסף בעמוד משלו, וכך גם קריאת שמע מספר דברים, עם הסבר על מקומה בתפילה.