קריאת שמע

קריאת שמע מורכבת משלוש פרשות מן התורה, הנאמרות ברצף. הראשונה, שמע, מכריזה על אחדות ה׳ ומצווה לאהוב אותו. השנייה, והיה אם שמוע, עוסקת בקבלת המצוות ובתוצאותיה. השלישית, ויאמר, עוסקת במצוות הציצית ומסתיימת בזכירת יציאת מצרים. בעמוד הזה מופיעה רק הפרשה הראשונה.

המשנה מסבירה את סדר הפרשות: קודם אדם מקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר את האמונה בה׳ ואת מרותו, ורק אחר כך עול מצוות. לכן הפסוק הראשון נחשב ללב קריאת שמע, ורבים רואים בו את ההצהרה המרכזית של האמונה היהודית.

את קריאת שמע אומרים פעמיים ביום, על פי המילים ובשכבך ובקומך: בתפילת ערבית ובתפילת שחרית. לפניה ואחריה נאמרות ברכות, ולפי המשנה בבוקר מברכים שתיים לפניה ואחת אחריה, ובערב שתיים לפניה ושתיים אחריה. ההלכה קובעת לה זמנים, ולוחות הזמנים מציינים לכל מקום את סוף זמן קריאת שמע של הבוקר.

לפני השינה נהוג לומר קריאת שמע על המיטה. יש האומרים רק את הפרשה הראשונה ויש האומרים את שלושתן, ולצדן ברכת המפיל, מזמורי תהלים ופסוקים נוספים, בנוסחים שונים בין קהילות. הורים רבים אומרים קריאת שמע עם ילדיהם לפני השינה, ולעתים זה הטקסט הראשון שילד יודע בעל פה.

אחרי הפסוק הראשון נוהגים לומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זו תוספת של חכמים ולא חלק מן הפסוק, ולכן היא אינה כתובה בתורה ואינה מופיעה בטקסט שבעמוד. מקורה במקדש: לפי המשנה, כשהכוהן הגדול הזכיר את שם ה׳ ביום הכיפורים, העם ענה במילים האלה.

התלמוד מביא גם אגדה על יעקב אבינו, שבניו אמרו לו לפני מותו שמע ישראל, והוא השיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חכמים התלבטו אם לומר משפט שאינו כתוב בתורה, וקבעו לאומרו בחשאי. ביום הכיפורים נוהגים לומר אותו בקול רם.

את הפסוק הראשון נוהגים לומר בקול, לאט ובריכוז, ולכסות בשעת אמירתו את העיניים ביד ימין. כבר בתלמוד מסופר על רבי יהודה הנשיא שהעביר את ידיו על פניו כשהגיע לשמע ישראל. הכיסוי עוזר להתנתק לרגע ממה שמסביב ולכוון את הלב למשמעות המילים.

נהוג גם להאריך מעט במילה אחד. בספרי תורה ובחומשים רבים נכתבות האות ע׳ שבמילה שמע והאות ד׳ שבמילה אחד גדולות מן השאר, ויש שהסבירו שיחד הן יוצרות את המילה עד, כאילו האומר מעיד על אמונתו. בטקסט שבעמוד הן מופיעות בגודל רגיל.

שני הפסוקים האחרונים בפרשה הם המקור לשתי מצוות מוכרות. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך הם היסוד למצוות התפילין: שני בתים של עור שחור, אחד על הזרוע ואחד על הראש, ובתוכם ארבע פרשות מן התורה כתובות על קלף, ובהן פרשת שמע. במסורת נהוג להניח אותן בתפילת שחרית של ימי חול, ולא בשבת ובחג.

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך הוא המקור למזוזה: קלף שעליו כותב סופר סת״ם את פרשת שמע ואת פרשת והיה אם שמוע, והוא נקבע בתוך בית קטן בצד ימין של הפתח, לנכנס. בקהילות אשכנז נוהגים לקבוע אותה באלכסון, ובקהילות ספרד בדרך כלל בזקיפות. רבים נוגעים במזוזה ומנשקים את היד כשהם עוברים בפתח.

המילה אחד היא שיא הפסוק. אפשר להבין אותה כאחד ולא רבים, כלומר שאין אלוהות אחרת; כיחיד ומיוחד, שאין דומה לו; וכאחדות פנימית, שאינה מורכבת מחלקים. הרמב״ם מנה את האמונה באחדות ה׳ בין מצוות התורה ובין שלושה עשר העיקרים שניסח, והביא את הפסוק הזה כמקור.

תפילת עלינו, החותמת את התפילות, מסתיימת בפסוק מספר זכריה: ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד, וכך המילה מקבלת גם ממד של תקווה לעתיד. הפסוק נאמר גם ברגעים הקשים ביותר: התלמוד מספר שרבי עקיבא קרא קריאת שמע כשהוצא להורג בידי הרומאים, ונשמתו יצאה במילה אחד. ובסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים הקהל כולו אומר אותו בקול.